אחיה של קטיה, ויטלי, נרצח ב-7 באוקטובר. אביה, ולדימיר, טבע למוות בשבת שעברה. בראיון שפורסם היום (שלישי) היא סיפרה בכאב על הקשיים שעברה משפחתה מאז נמלטה מאוקראינה בגלל המלחמה, על הקשיים מול המדינה שעדיין בוחנת את מעמדם, ועל מותם של אחיה ואביה - שאמה ראתה ברגעיו האחרונים.

קטיה סיפרה: "עברנו מאוקראינה לישראל כי פרצה המלחמה באוקראינה. כשהמלחמה פרצה אחי ויטלי כבר היה בישראל - הוא הגיע לכאן כמה חודשים לפני תחילת המלחמה. באותה תקופה עבדתי בפולין, אבל ההורים שלי וגם משפחתו של אחי - אשתו ובנו - היו בחרסון שבאוקראינה. הם ניסו לברוח ארבע פעמים, ובכל פעם זה היה מסוכן וקשה מאוד, ורק בניסיון הרביעי הצליחו. למחרת נהרגו אנשים שניסו לברוח באותו מסלול בהפגזה. אבא גר באשדוד מיומו הראשון בישראל, ואחי ויטלי גר באותה תקופה באשקלון".

היא תיארה בכאב את אחיה ואביה, ואת הקשר החזק בין בני המשפחה: "ויטלי היה אחי הבכור. אין מילים לתאר כמה אדם טוב, נדיב ומסור הוא היה. כל חייו הוא היה התמיכה והמגן שלי, ולא רק שלי אלא גם של ההורים שלנו, כי גדלנו במשפחה שבה שני ההורים חירשים-אילמים".

"אבא היה האדם הטוב בעולם. כמובן שכל ילד אומר את זה על אבא שלו, אבל למרות המגבלות בשמיעה ובדיבור היו לו ידיים זהב. הוא ידע לעשות הכול. לכן כשהגיע לישראל מצא עבודה במהירות, ובארבע השנים שחי כאן למדו רבים להעריך ולאהוב אותו. כולם הכירו אותו כאדם שעובד בצורה מקצועית, יסודית ואמינה מיומו הראשון בארץ. אבא עבד בענף הבניין. הוא ידע לעשות הכול, ועשה כל עבודה ב-100 אחוז".

"ב-7 באוקטובר יצא אחי ויטלי לדוג עם חותנו. אבא היה אמור להצטרף אליהם, אבל אמא מסיבה כלשהי לא הרשתה לו ואמרה לו: 'אתה לא הולך'. אני חושבת שהיא בעצם הצילה אותו ממוות באותו יום. הקשר בין ויטלי לאבא היה חם ומיוחד. אבא חינך את אחי להיות גבר אמיתי. ויטלי מצדו עשה כל שביכולתו למען ההורים שלנו. אחרי שנרצח, במשך כמעט שלוש שנים לא עבר יום אחד שאבא לא סיפר לי כמה הוא מתגעגע אליו וכמה הוא מתגעגע אליו. הם הבינו זה את זה בלי מילים".

קטיה סיפרה כי כשוויטלי נרצח חל שינוי באביה. "אבא כמובן לא סיפר לנו הכול, אבל בעיניים שלו היה ברור שהוא איבד אחד האנשים החשובים בחייו. ויטלי היה הילד הראשון במשפחה. כבר בגיל שבע, כשנולדתי, הוא התחיל לקחת אחריות עליי. ילד בן שבע שנאלץ לגדול מהר מאוד. הוא תמיד עזר להורים שלנו בתרגום לשפת הסימנים. אפילו חברים של אבא פנו אליו לעזרה. ויטלי היה פשוט אדם יוצא דופן".

"אבא ניסה להתאפק ולא להראות לי ולאמא כמה קשה לו. הוא שמר הכול בפנים. אבל אפשר היה לראות את הכול על הפנים שלו. כאילו חלק ממנו מת יחד עם בנו".

על הבוקר שבו איבדה את אביה סיפרה: "ביום שבו אבא טבע הוא ואמא יצאו לים יחד. היה לנו בוקר משפחתי נפלא. שלושתנו יצאנו לקניות, קנינו לאבא בגדים חדשים, צחקנו הרבה ונהנינו. אחרי ארוחת הצהריים הוא ואמא הלכו לים. הם תמיד הלכו לאותו חוף, שאין בו מצילים. באותו יום היו גלים גבוהים. אבא מעולם לא יצא רחוק, אבל הפעם הייתה זרם חזק מתחת למים. אמא ראתה אותו מנופף אליה מרחוק, אבל לא הצליחה להבין אם הוא קורא לעזרה או סתם מתלוצץ איתה. אחרי כמה דקות ראשה נעלם מתחת למים, ואז היא התחילה להיכנס לפאניקה גדולה".

"זמן קצר אחר כך היא ראתה התקהלות גדולה של אנשים וגופה, ומיד זיהתה שזה בעלה. היא התקשרה אליי במהירות ואמרה שאבא טבע. באותו רגע הלב שלי פשוט נעצר. נכנסתי לפאניקה, רצתי לחוף וראיתי את המצילים, צוותי מד"א ושוטרי המשטרה מנסים להחיות אותו. כמעט 20 דקות התפללתי שישראל לא תיקח ממני את האדם השני שאני אוהבת יותר מכול בעולם, אבל זה לא קרה. הודיעו לי שלא הצליחו להחזיר את ליבו לפעום. ראיתי את הפנים שלו, ראיתי את הגוף שלו שכבר היה לבן ואת השפתיים הכחולות. התחננתי כל כך שיפקח את עיניו - אבל זה לא קרה".

קטיה תיארה בכאב: "מעולם לא חשבתי שדווקא כשברחנו ממלחמת אוקראינה, השניים הקרובים אליי ייהרגו כאן, בישראל".

למרות שהותם הממושכת בישראל, המשפחה עדיין מחזיקה באשרת תייר. קטיה סיפרה: "אמא מקבלת קצבה חודשית בעקבות מות בנה, אבל המדינה לא לקחה אחריות על ההורים שלי. כשפנינו וביקשנו מעמד רשמי בישראל - כי כאן קבור אחי, בנה של ההורים, שנרצח באכזריות בירייה לראש והיה בין הראשונים שנרצחו באותו יום - סירבו לנו. רק אמרו שימשיכו להאריך את אשרת התייר שלנו".

"אשרת תייר בקושי מאפשרת לעשות משהו. היא לא מקנה זכויות. לא הצלחתי להשיג ביטוח בריאות להורים שלי כדי שיוכלו לעבור בדיקות ולקבל טיפול שיעזור להם נפשית ופיזית. נאלצתי כל הזמן לבקש מחברים ישראלים לעזור לי בתשלומים, כי לא יכולנו לפתוח חשבון בנק או לקבל כרטיס בנק. בכל מקום דרשו אשרה ודרכון ישראלי".

"במה אשמים ההורים שלי? מהרגע הראשון שהגענו לישראל עבדנו, שילמנו מסים, לא קיבלנו סיוע מהמדינה ולא היינו כאן כפליטים. ניסינו לעשות הכול כמו שצריך, כי היינו אסירי תודה שישראל קלטה אותנו כשפרצה המלחמה באוקראינה".