אם בוחנים את הסכם המסגרת שנחתם בוושינגטון דרך הכותרות, נדמה כי מדובר בפריצת דרך היסטורית לקראת הסכם שלום בין ישראל ללבנון. אך קריאה מעמיקה במסמך ובמנגנוני היישום שלו מראה כי מדובר במשהו שונה לחלוטין. זהו אינו הסכם שלום אלא ניסיון אמריקאי ליצור מציאות ביטחונית חדשה בדרום לבנון - בתקווה שהיא תהפוך בסופו של דבר גם למציאות פוליטית.

ההישג העיקרי של ההסכם אינו בכך שהוא מביא שלום אלא בכך שהוא משנה את נקודת המוצא. לראשונה חותמות ישראל ולבנון בפומבי על מסמך משותף בחסות אמריקאית העוסק ביחסי שכנות, ריבונות ואף שלום עתידי. העובדה שהחתימה התקיימה בגלוי בוושינגטון ולא בפגישה חשאית או באוהל בנאקורה, מאותתת על שינוי עמוק יותר מכל סעיף טכני בהסכם.

עם זאת הפער בין ההצהרות למציאות בשטח נותר עצום. כל ההסכם נשען על הנחה בסיסית אחת: שצבא לבנון יצליח לעשות את מה שנכשל בו במשך עשרות שנים - פירוק חיזבאללה מנשקו והשבת מונופול הכוח למדינה. זו גם נקודת התורפה של ההסכם.

חיזבאללה אינו צד למסמך כלל. הוא לא השתתף במשא ומתן, דחה את ההסכם מיד לאחר החתימה ואף הזהיר כי כל ניסיון לכפות עליו פירוק עלול להצית מלחמת אזרחים בלבנון. במילים אחרות, הגוף המחזיק ברוב הכוח הצבאי בדרום לבנון אינו מחויב להסכם.

גם אם ממשלת לבנון רוצה לקיים את ההתחייבויות שלקחה על עצמה, עדיין לא ברור אם יש לה את היכולת הפוליטית והצבאית לעשות זאת. חלקים ניכרים מהאוכלוסייה השיעית רואים בחיזבאללה את "מגן לבנון", וחלק מהביקורת בישראל ובמערב עוסק גם בשאלה האם גורמים בתוך הצבא הלבנוני עצמו קשורים לארגון הטרור.

אחד ההבדלים העיקריים מהסכמים קודמים הוא המעורבות האמריקאית. בהחלטה 1701 ובהסכמי הפסקת אש קודמים הייתה מעורבות בינלאומית רחבה - אך מנגנוני האכיפה הוכחו כחסרי שיניים. הפעם בונה ארצות הברית מנגנון פיקוח משלה, בליווי צמוד של ממסד הביטחון האמריקאי, ושואפת להבטיח שכל נסיגה ישראלית תהיה קשורה להתקדמות מוחשית של הצבא הלבנוני.

שינוי חשוב נוסף הוא המחויבות האמריקאית להעניק ללבנון 130 מיליון דולר בסיוע כלכלי, מתוכם 100 מיליון דולר הם סיוע הומניטרי ו-30 מיליון דולר לחיזוק הצבא. זאת בנוסף לתמיכה באימונים. מדובר בשינוי משמעותי, אך אין בכך ערובה להצלחה. האמריקאים יכולים לפקח, לתווך ולהפעיל לחץ דיפלומטי וכלכלי - אך הם אינם יכולים לפעול בעצמם לפירוק חיזבאללה מנשקו.

עבור ישראל ההישג המרכזי הוא השינוי בנוסחה. בעבר הופעל עליה לחץ לסגת מדרום לבנון על פי לוחות זמנים שנקבעו מראש. הפעם נקבע העיקרון ההפוך. הנסיגה אינה אוטומטית אלא מותנית בפירוק האיום הביטחוני. כל עוד חיזבאללה נותר חמוש, רשאית ישראל להישאר באזור הביטחון. עבור ירושלים מדובר בהישג דיפלומטי משמעותי משום שהוא מעגן לראשונה הכרה בינלאומית בכך שהנוכחות הישראלית קשורה ישירות לאיום הביטחוני ולא לשאיפות טריטוריאליות.

באותה עת משלמת ישראל גם מחיר. חופש הפעולה של צה"ל אינו מוחלט. ההסכם מתיר הגנה עצמית ותגובה לאיומים אך אינו מעניק חופש לפעולות רחבות היקף. משמעות הדבר היא שכל פעולה ישראלית תהיה כפופה גם לשיקולים אמריקאים, במיוחד לאור מאמצי וושינגטון למנוע הסלמה אזורית ולשמור על ערוצי דיאלוג עם איראן.

דיפלומטית, אחד המסרים הבולטים של ההסכם מופנה כלפי טהראן. המסמך קובע כי לבנון היא מדינה ריבונית וכי ממשלת לבנון היא הגוף המוסמך היחיד להפעיל כוח בשטחה. בכך הוא שולל, לפחות ברמה ההצהרתית, את הלגיטימיות של חיזבאללה לפעול כ"צבא מקביל" בשם לבנון. אם ייושם, יהיה זה מהלומה אסטרטגית לדגם שבנתה איראן במשך עשרות שנים. אם לא, עלול להישאר הצהרה בלבד.

בסופו של דבר ההסכם הזה לא יישפט לפי התמונות מטקס החתימה או מספר הפעמים שבהן מופיעה בו המילה "שלום". הוא ייבחן בשאלות פשוטות בהרבה: האם חיילי הצבא הלבנוני ייפרסו בפועל באזורים המיועדים? האם חיזבאללה יסכים לפנות אותם? האם ישראל תחל בנסיגות הדרגתיות? ומעל הכול - האם דרום לבנון יהיה נקי מנוכחות צבאית של חיזבאללה בעוד שנה או שנתיים? עד אז מדובר בעיקר בהסכם המתווה יעד ולא מבטיח את הדרך אליו.

במובן זה הסכם המסגרת מהווה הישג דיפלומטי חשוב לישראל, לארצות הברית וללבנון, אך הוא עדיין אינו הישג ביטחוני. הצלחתו תלויה בגורם אחד שלא חתם עליו כלל - חיזבאללה. כל עוד הארגון אינו מקבל את כללי המשחק החדשים, המסמך שנחתם בוושינגטון הוא בעיקר מסגרת שאפתנית שהצלחתה תעלה או תיפול על פי המציאות בשטח.