המאבק באנטישמיות כתופעה הוכיח עצמו מתסכל וארכאי לאורך הדורות. הדרך היחידה העומדת לרשותו של עם שסבל כל כך לאורך אלפי שנים עוברת דרך בתי המשפט במדינה הריבונית שהקים העם היהודי, ובאמצעות חוק שיכין הכנסת ויעניק לבית המשפט סמכות לזמן נאשמים ולהענישם, בדומה לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם המקנה לבתי המשפט בישראל סמכות שיפוט בינלאומית. ישראל היא כיום ביתה של כ-40 אחוז מיהדות העולם, ויכולה לטעון בוודאות כי אזרחיה הם קורבנותיה העיקריים של האנטישמיות.

מדוע כדאי להתדיין דווקא בישראל? דוגמה לכך ניתן למצוא בתביעת הדיבה ההיסטורית שהגישו שני בריטים נגד העיתון מעריב, שכינה אותם ואת ספרם אנטישמים. השניים, עיתונאי וחבר פרלמנט, נפגעו עמוקות מהתווית והחליטו כי רק בית משפט בירושלים מוסמך לנקות אותם ממנה. השופט בזק קבע כי אכן מדובר באנטישמים.

יש לשים לב לתופעה פסיכולוגית מעניינת: אדם אנטישמי אינו רוצה שתווית זו תידבק אליו לכל חייו. בנוסף, ניתן להטיל עונשים נוספים, לרבות מאסר וקנסות, בהתאם לחומרת המעשים והדברים. לנאשם יעמדו כל הזכויות להשתתף בהליך מרחוק באמצעים המקובלים כיום, באמצעות כל עורך דין שיבחר. אין כל בעיה ארגונית להקים יחידת חוקרים מיוחדת לנושא ויחידת תובעים המתמחה בהליכים מסוג זה.

לפיכך, יש להילחם באנטישמי הפרטי באמצעים משפטיים, לצד אמצעים פיזיים חוקיים העומדים לרשותו של כל יהודי כבן חורין בעל כבוד עצמי וכבוד לאומי.

אכן, לאורך השנים הוקמו ארגונים נגד אנטישמיות שהשיגו הצלחה יחסית ומוגבלת בעיקרה, משום שהיו מקומיים באופיים ולא הצליחו למשוך את היהודי הבודד למאבק עקבי ומתמשך. הליגה נגד השמצה (ADL), כנראה המוכרת והגדולה שבהם, הוקמה ב-1913; הליגה הבינלאומית נגד גזענות ואנטישמיות (LICRA) הוקמה בצרפת ב-1927. קבוצת ה-43 הוקמה באנגליה ונלחמה באנטישמים באופן פיזי; הליגה להגנה יהודית הוקמה בארצות הברית ובהמשך הוצאה מחוץ לחוק.

ראוי להדגיש כי הארגונים הגדולים שהוקמו לפני מלחמת העולם השנייה לא הצליחו לבער את האנטישמיות, והשואה שהתרחשה אחריה הוכיחה את עוצמתה האדירה של התופעה ואת המאמצים הנדרשים עדיין כדי להילחם בה ולהכניעה. האנטישמיות כאידיאולוגיה לא רק שלא נעלמה מהעולם גם לאחר זוועות השואה, אלא שהיא גדלה לממדים מפלצתיים הדומים לערב מלחמת העולם השנייה. יש המנבאים אפשרות של שואה נוספת המתקרבת לעם היהודי.

חלק מההוגים רואים באנטישמיות חלק בלתי נפרד מהביטוי הרצוני של בני אדם כיצורים חברתיים. אדם משוכנע שרצונותיו נובעים ממנו עצמו, אך הפילוסוף הצרפתי רנה ז'יראר טען כי הם נוצרים בתהליך שונה לחלוטין - תהליך המסביר גם יריבות, שעירים לעזאזל ואנטישמיות.

מדוע היהודים הם שעירי העזאזל של החברה העולמית? לא כל קורבן יכול להיות שעיר עזאזל מוצלח. עליו להיות קרוב דיו כדי שהחברה תכיר בו, אך רחוק דיו כדי להציגו כזר. עליו להיות גם בפנים וגם בחוץ בו-זמנית. אם הוא זר לחלוטין, קשה להאשימו בכל המתרחש בתוך החברה. אם הוא חלק רגיל מדי, קשה להקריבו מבלי לערער את הסדר כולו. הקורבן האידיאלי קיים באזור הביניים: מוכר אך חשוד, נוכח אך נבדל, חלש דיו כדי לפגוע בו, אך מדומיין כחזק דיו כדי להיות אשם.

במובן זה, היהודים שימשו לאורך ההיסטוריה, בעיני החברות הרודפות, כשעיר עזאזל כמעט אידיאלי. לא משום שהם באמת מתאימים לתפקיד, אלא משום שמעמדם ההיסטורי אפשר להם להפוך לכלי קיבול לפחדים.

מצב אחד המחייב בדיקה מעמיקה: מוסלמי אינו חושש לביטחונו כשהוא עובר בשכונה יהודית, ואף עשוי לנסות להתגרות בתושביה, ואילו יהודי חושש לעבור בשכונה מוסלמית. כיצד ניתן להסביר תופעה זו? הרי היה צריך לפחד מהיהודים החשודים ברצח עם ונחשבים לרוצחי ערבים. אך אין פחד מהמוסלמים משום שהם העניים, הנרצחים, החלשים והחסרי הגנה.

מצב מוזר והפוך זה מוכיח את תורתו של רנה ז'יראר. האנטישמי מבקש להדביק ליהודי את תווית רצח העם כדי לשטן את מושא השנאה, גם כשהוא יודע שהיהודי אינו מסוכן וניתן להתקרב אליו ולהכותו ללא כל חשש. כך נוצרת הקלות הבלתי נסבלת של האשמת היהודי לשווא והענשתו ללא חשש מתגובה.

אם מחפשים הוגה שחקר לעומק את הקשר ההדוק בין זהותו של האנטישמי להיותו אויב, הרי שהפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר עשה זאת באופן המפורסם ביותר. במסתו "הרהורים בשאלה היהודית" (1946) ניתח סארטר את הפסיכולוגיה של האנטישמי. הוא קבע כי האנטישמי אינו סתם אדם בעל דעות קדומות, אלא מי שבוחר להגדיר את כל מהותו, קיומו והשקפת עולמו באמצעות שנאה ועוינות כלפי היהודי. סארטר גם טבע את האמירה המפורסמת: "אילו לא היה היהודי קיים, האנטישמי היה ממציא אותו".

יש להבהיר כי המונח אנטישמי כולל כל אנטישמי ממוצא שמי שאינו יהודי, המתגאה בכך שאינו יכול להיות אנטי-עצמי.

מאויב היהודים לאנטישמיות: במשך מאות שנים היו המונחים המקובלים באירופה לתיאור שונאי יהודים ישירים למדי. בגרמניה, למשל, נעשה שימוש במונחים Judenhass (שנאת יהודים) או Judenfeind (שונא יהודים). המצאת המונח המודרני: ב-1879 החליט העיתונאי והפובליציסט הגרמני וילהלם מאר לעשות רה-ברנדינג לשנאה. הוא ביקש לנתק אותה מההקשר הדתי-נוצרי המסורתי ולהעניק לה ממד מדעי, גזעי ופוליטי כדי להצדיקה בעידן המודרני. הוא הקים את ליגת האנטישמים והפיץ את המונח אנטישמיות.

יהודי ישראלי שנולד בישראל או גדל בה מילדות אינו מרגיש או מבין מהי אנטישמיות עד שהוא יוצא למדינה אחרת ומנסה לחיות בה. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז ה-7 באוקטובר 2023, חשו ישראלים ויהודים לפתע נרדפים. הפגנות השנאה שפרצו יום לאחר טבח ה-7 באוקטובר הבהירו כי קיימת ושוכנת שנאה עמוקה ששוחררה ממחבואה. אירועי המשחק והפוגרום בהולנד הסבירו לנו כי אין חדש תחת השמש; היהודי הוא מטרה לכל אנטישמי או קבוצת אנטישמים.

ההלם שהביאו הפגנות השנאה נגדנו ב-8 באוקטובר, עוד בטרם החלנו במלחמה נגד הרוצחים, השאיר אותנו ללא מילים. אותנו טובחים ומפגינים נגדנו? זו הייתה התפרצות איומה של שנאה שהצטברה נגדנו, ולמרות כל הכבוד לכספים הקטארים המפוקפקים המממנים את השנאה, בלעדי אנטישמיות בסיסית ועמוקה לא ניתן להסביר את היקף מיליוני המפגינים ברחבי העולם.

מתברר כי גם לאחר תבוסת האנטישמיות בתיקים המשפטיים וההסברתיים הגדולים ביותר שבהם הגן היהודי על עצמו מפני דיבה, גברה האנטישמיות עד שהגיעה לשיאה בתקופת השואה.

משפט דרייפוס, שהסתיים בתחילת המאה הקודמת בצרפת בניצחון משפטי והסברתי לכאורה, לא פיזר את המתח והשנאה כלפי יהודים. משפט בייליס, שנערך בבית משפט אוקראיני והפך לאחד המשפטים הגדולים לניקוי היהודים מעלילות דם, והסתיים כמה שנים לאחר משפט דרייפוס, מוביל אותנו לשנות מלחמת העולם הראשונה ואז מלחמת העולם השנייה והשואה.

משפט בייליס התבסס על ראיות וחוות דעת מומחים, והחלטתה של מערכת משפט עוינת נאלצה להודות בתבוסת הרעיונות האנטישמיים, אך לא שינתה דבר ביחס ליהודים, ולא רק שהאנטישמיות לא דעכה אלא הפכה לפעילה ומסוכנת יותר עבור יהודים.

כל אותה עת, לפני קום מדינת ישראל, הדרך היחידה הייתה להתגונן מפני אנטישמיות באמצעות העיתונות, הסברה, ספרות או הגנה משפטית בבתי המשפט.

חלק גדול מהעם היהודי מתגורר כיום במדינת ישראל, והוא מהווה מטרה גלויה לאנטישמים.

מדינת ישראל נחשבת למעצמה צבאית וכלכלית חזקה ומלאת תושייה. ליהודים כיום אין צורך להתנצל או להתגונן מפני מוטיבים אנטישמיים. יתר על כן, אין ספק שהאנטישמיות לא תיעלם, וככל שהיהודי יתנצל, יסביר את עצמו, ינסה להוכיח שאינו הדמות הסטריאוטיפית שהאנטישמי הלביש עליו - כך נוכיח שאפנו אינה ארוכה, שאיננו כולנו עשירים, שאיננו רוצחי תינוקות אלא שחמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, שאנו למעשה קורבנות טבח ה-7 באוקטובר - כך ניראה כמי שטענתו חלשה, כמי שמתחמק מאחריות וכדומה, ונהפוך למטרה אידיאלית להתקפות, רצח ופוגרומים.

זאת ועוד, מתברר שלא כל אדם שיש לו ביקורת מסוימת עלינו ועל מעשינו הוא אנטישמי, למרות האווירה הכללית, ולכן חשוב מאוד שבית המשפט לאנטישמים יבהיר זאת היטב.

בשולי מאמר זה, תוך הדגשת חשיבות ההצעה, יש להכין חוק מיוחד נגד מכחישי טבח ה-7 באוקטובר 2023, ולשקול מתן סמכות שיפוט בינלאומית לחוק איסור הכחשת השואה ולחוק איסור הכחשת טבח ה-7 באוקטובר. רגע הצדק הגיע לעם היהודי, ואנו נדע לעמוד איתנים מול כל מי שינסה לשלול את זכויותינו לאחר כל שעברנו ועודנו עוברים.