מאמר זה מבוסס על שיחה עם ג'סטין מרפי, בן 35, שותף בבעלות של תיווך נדל"ן Multi Gen Living Group. השיחה עובדה לצורך קיצור והבהרה.

בשנת 2022, אשתי ניקי ואני גרנו בבאבקוק ראנץ', ממש מחוץ לפורט מאיירס שבפלורידה, עם בנותינו. באותה תקופה, הוריי גרו ממש במרחק קצר מאיתנו.

אבי זה עתה נכנס לשנות ה-80 שלו ועדיין היה די עצמאי, אך עם הזמן הוא התחיל להזדקק לעזרה בדברים כמו הרמת משאות כבדים או החלפת מסנני המזגן. הוא לא יכל לעלות על הסולם יותר, ולכן הייתי שם לפחות פעם בכמה ימים.

לאשתי ולי היו תוכניות לעבור לאורלנדו. חיפשנו קצת יותר התרגשות, תרבות ומגוון. אך הרעיון להיות שלוש שעות משם מהוריי גרם לי לחרדה, ולכן דיברתי עם אשתי על כך שהם יעברו לגור איתנו.

כל משפחה היא ייחודית, ולא כל בן זוג היה מרגיש בנוח לגור עם חמיו או חמותו. למרבה המזל, לאשתי ולו הייתה מערכת יחסים טובה עם הוריי, ולכן היא הסכימה. ישבנו איתם יום אחד ואמרנו: "למה שלא נגור כולנו תחת קורת גג אחת?"

בשנת 2023, כולנו עברנו לאורלנדו. כשהחלטנו לגור יחד, זה היה מונע מראש - לא היו בעיות בריאותיות גדולות שחייבו זאת. זה היה יותר על נוחות וקרבה. אך בסביבות הזמן שעברנו, מצבו הבריאותי של אבי באמת התדרדר.

מגורים עם המשפחה הפכו את חודשיו האחרונים של אבי לנוחים יותר

כמעט הייתי מתאר את ביתנו באורלנדו כדופלקס א-סימטרי. הקומה הראשונה כללה סוויטת הורים עם חדר שינה, חדר אמבטיה, מטבחון, חלל מגורים, כניסה פרטית ומכונת כביסה ומייבש. שאר הקומה הראשונה כללה את חדר המגורים הראשי והמטבח.

בקומה השנייה היו ארבעה חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה עבורי, אשתי ושתי בנותינו. היה גם חלל עלייה וחדר מגורים קטן משלנו.

מעולם לא היינו צפופים זה על זה, אך היינו בצד השני של הקיר ויכולנו לעזור להוריי כשנזקקו לכך.

מכיוון שגרנו באותו בית, אבי ראה את נכדותיו כל יום ואכל ארוחות ביתיות, בעיקר מאשתי וממני. הוא גם זכה לצוות הוספיס ביתי מצוין בחודשים האחרונים.

ההידרדרות שלו קרתה לאט, מה שאפשר לנו להיות כנים עם ילדינו, שהיו אז בני כ-8 ו-9, לגבי מה שקורה. אמרנו להם: "כולם נפטרים בסוף. סבא כמעט בן 84, והוא חי חיים טובים וארוכים."

להיות מוקף במשפחה ולקבל טיפול ביתי כנראה נתן לאבי יותר זמן ממה שהיה לו אם היה לבד או בבית אבות. עדיין היה לו סיבה לחיות, לקום ולנסות להיות שמח בכל יום.

לאחר כשנה וחצי של מגורים משותפים, הוא נפטר. במבט לאחור, אני חושב שזו כנראה הייתה השנה וחצי האחרונה הטובה ביותר שהוא יכול היה לקבל. הוא היה מוקף במשפחה, וכשנשם את נשימתוlast, כולנו היינו שם.

אמי עדיין גרה איתנו

בילדותי, הוריי תמיד אמרו לי בצחוק: "תוודא שלא תכניס אותי לבית אבות כשאזדקן." הבטחתי שלא אעשה זאת.

לאחר שאבי נפטר, משפחתי ואני עברנו מביתנו באורלנדו חזרה לבאבקוק ראנץ', יחד עם אמי ושני הכלבים שלנו. אנו גרים כעת בבית עם חמישה חדרי שינה ששטחו כ-3,000 רגל מרובע.

זה לא הסדר רב-דורי אידיאלי, אך זה עובד.

מגורים באותו בית הם בחירה רגשית ולוגיסטית עבורנו, אך הם גם מועילים כלכלית.

על ידי שיתוף בית, אנו מחלקים את עלויות המצרכים, האינטרנט, החשמל, ארנונה וביטוח דירה. כשמחברים הכל, אנו חוסכים אלפי דולרים בשנה.

עם זאת, אני חושב שהיתרון הגדול ביותר הוא הקשר שילדיי מפתחים עם סבתם. בארצות הברית, נפוץ שילדים רואים את סביהם וסבתותיהם רק פעם או פעמיים בשנה - אולי בחג המולד ופעם בקיץ. אך ילדיי מקבלים הרבה יותר זמן עם סבתם.

הם אוהבים להיות איתה. הם מתעסקים, צופים בטלוויזיה, משחקים אונו או משחקי קלפים אחרים ואוכלים ארוחת ערב יחד. היא עדיין לוקחת אותם לארוחת צהריים בסופי שבוע, רק לזמן של סבתא ונכדה.

יותר משפחות כמו שלי בוחרות לגור יחד

אני בתעשיית הנדל"ן מאז 2019. השנה, ניקי ואני הקמנו תיווך המתמקד בבעלות על בתים רב-דוריים.

מרגיש שכל יום יש עוד סיפור חדשות על משפחות שבוחרות לחיות כך. ובעבודה בנדל"ן, ראיתי גם יותר בונים שמציעים תוכניות קומות רב-דוריות.

עבור רבים מלקוחותינו, זה באמת מסתכם ביכולת כלכלית. לפעמים זה הורים או סבים שעוזרים לילדים בוגרים שמתקשים עם שכירות גבוהה או מנסים לחסוך להון עצמי. פעמים אחרות, זה ילדים בוגרים שעוזרים להוריהם, שעשויים לפרוש על הכנסה קבועה או שלא חסכו כפי שקיוו.

ולפעמים, שני הצדדים פשוט מנסים לגרום לדברים לעבוד. זה כמו: "אם נאגד את הכסף שלנו, נוכל באמת לקנות בית הגון, לגור יחד ולחסוך."

עבור משפחות רבות, זה באמת הגיוני כלכלית לגור באותו בית. דיור מוגן יכול להיות יקר - לפעמים כמה אלפי דולרים בחודש - ובניית בית קטן או יחידת דיור נלווית יכולה לעלות הרבה יותר ממה שאנשים מבינים מראש, או שלא תהיה מותרת בשכונות מסוימות.

עבור משפחתי, ההסדר הרב-דורי היה פשוט המצב המושלם, כלכלית, רגשית ולוגיסטית - זה באמת עבד.